ה-23 ביולי השנה הוא זום תמוז, הידוע גם בשם שבעה עשר בתמוז (שבעה עשר בתמוז). במה מדובר?
ביום י"ז בתמוז אנו זוכרים במיוחד את נפילת חומות ירושלים בעת המצור על ידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס. זה היה הצעד הראשון לקראת החורבן הסופי של בית המקדש הראשון (השלמה). מאוחר יותר, בשנת 70 לספירה, באותו תאריך, פרצו הרומאים שוב את חומות ירושלים, והביאו לחורבן בית המקדש השני. זה הופך את היום לנקודה מרכזית בהיסטוריה שלנו וזה עיצב לעומק את הזיכרון הקולקטיבי ואת הזהות שלנו.
כפי שקורה לעתים קרובות כל כך, אירועים אחרים קשורים בדיעבד ליום וגם אנו נזכרים בהם. כך למשל, ביום זה, על פי המסורת היהודית, הופסק הקרבן היומי בבית המקדש הראשון עקב לחץ המצור. שריפת ספר תורה על ידי המלך היווני אפולוניוס והקמת אליל בבית המקדש על ידי היוונים קשורות גם ליום זה. כידוע משה נמצא בהר סיני במשך 40 הימים שלאחר חג השבועות (כלומר עד י"ז בתמוז). שם ירד בעשרת הדיברות ושם למד על עגל הזהב שהעם יצר ועבד.
אירועים דרמטיים אלו הביאו לכך ש"זום תמוז" נשמר כיום צום. אולם התנ"ך מכנה אותו "יום שמחה ושמחה לבית יהודה" (זכריה, ח). אנו יכולים לראות בצדק את הצירוף הזה של שמחה וחרטה כמשמעת המיוחדת שלנו. למעשה, ביקורים בהיסטוריה שלנו תמיד היו - ועודם - רגעים של סולידריות מיוחדת והרהור אינטנסיבי.
"שלושת השבועות" מתחילים בזום תמוז, תקופת אבל עד ט' באב. זה היה יום חורבן בית המקדש - ועוד שלל אסונות בהיסטוריה שלנו! הם מוקדשים לאבל אבל גם להרהור. רבים מאיתנו נמנעים מחגיגות ומאירועים משמחים, במיוחד בתשעת הימים האחרונים של תקופה זו. כיום, ההיזכרות נשמרת פחות על ידי איסורים וויתור, אלא על ידי זכירה ועיסוק בסיפור/ים. חלקנו נמנעים מאכילת בשר בין זום תמוז לתשעה באב. נראה שהמטרה היא להכניס הרגלים המתמקדים בחלק זה של ההיסטוריה שלנו ולחקור את משמעותו עבורנו כיום.
התקפת חמאס ב-7 באוקטובר אינה בעלת משמעות של חורבן מקדש עבורנו כעם, אבל היא הביקור הגדול ביותר מזה זמן רב. זה שוב דוחף אותנו לגבולות שלנו, גם מבחינת כאב ועצב, אבל גם מבחינת אופן התגובה לאסון. בישראל (ובעולם) אנו מרגישים בכל מקום כי מנקמה, חמדנות מחד ועד פיוס, חיפוש שלום ושיתוף פעולה מאידך, כל התגובות רצויות ומתבצעות. אבל מעל הכל, יש על זה ויכוח. כמעט אף יהודי לא יכול להיות אדיש למלחמת עזה, למקורותיה ולהתנהלותה. עלינו לנהוג בהתאם - בדיוק כפי ש"זום תמוז" דוחקת בנו לא לחשוב על ההיסטוריה באדישות, כאילו הייתה זו רק שנה. במקום זאת, עלינו לחדור אליו, להבין אותו ולקשר אותו לחיינו כדי שתהיה לו משמעות.
השנה, בגלל מלחמת עזה, אנחנו עוד יותר קרובים לעצב, לביקור ולאסון. אבל גם קרוב יותר ליכולת שלנו להגיב לזה. כי לא מספיק רק להתייעץ עם ההיסטוריה שלנו והמסורות שלנו כשמפרשים את העולם. עלינו ליישם אותם גם בהווה ובעתיד שלנו. רק כך נישאר עם השולט במסורת ובהתאמה בו זמנית. יש האומרים שזו הסיבה העיקרית שאנחנו עדיין קיימים. מי יודע.
Comments