צום תמוז

חודש תמוז מתחיל תקופה עזה מבחינה רוחנית וטעונה רגשית בלוח השנה היהודי. בעוד שהעולם החילוני נהנה מחום הקיץ, המסורת היהודית מפנה את תשומת ליבנו לסוג אחר של חום - הזיכרון הצורב של חורבן, עקירה ודרך החזרה הארוכה. תמוז מבשר את "שלושת השבועות", או בין המצרים, תקופה הממוסגרת על ידי שני ימי צום: י"ז בתמוז (השנה ב-13 ביולי) ותשעה באב (השנה ב-3 באוגוסט). זהו זמן המסומן באופן מסורתי במנהגי אבל, התבוננות עצמית והתבוננות קהילתית.

י"ז בתמוז מנציח חמישה אירועים טרגיים (בבלי תענית כו ע"א): שבירת הלוחות הראשונים על ידי משה, הפסקת הקרבת הקורבנות היומיים בבית המקדש, פריצת חומות ירושלים על ידי הרומאים, שריפת ספר תורה על ידי שליט יווני (הידוע לחלקם כאפוסטמוס), והצבת פסל בבית המקדש. אירועים אלה אינם רק רישומים היסטוריים אלא אבני דרך רוחניות - רגעים בהם הופרו גבולות הקודש ונקרע מרקם הקדושה.

שבירת הלוחות, למשל, הייתה מעשה של הרס - אך גם של התעוררות. כאשר משה ראה את העם סוגד לעגל הזהב, הוא ניפץ את הלוחות שזה עתה קיבל (שמות לב, יט). על פי המדרש (שמות רבה מג, א), אלוהים אישר מאוחר יותר את החלטתו של משה במילים: "ישר כח ששברת אותם - יפה שעשית".

רגע זה משקף אמת רוחנית עמוקה יותר: לפעמים הרס הוא הקדמה לשינוי. החסידים ראו בניצוץ לא כישלון, אלא דרך להתחדשות. הלוחות הראשונים נמסרו בתוך אש ורעמים, השני בשיחה שקטה (שמות ל"ד). הרבי מקוצק לימד ש"אין דבר שלם יותר מלב שבור".

יש סיפור על הרבי מקוצק, שהיה ידוע במרדף העיקש והבלתי מתפשר שלו אחר האמת. אחד מתלמידיו שאל אותו פעם: "היכן אלוהים?" הרבי ענה: "לאן שלא תכניס אותו".

במשך שלושת השבועות בהם אנו מתאבלים על אובדן בית המקדש - הבית שבו "שכן אלוהים בתוכנו" - דבריו של הרבי מקוצקר מהדהדים בעוצמה. במחשבה החסידית, חורבן בית המקדש אינו רק אובדן אדריכלי, אלא גלות פנימית. אלוהים חבוי בסדקים במערכות היחסים שלנו, בספקות שלנו ואפילו בטקסים שלנו. "להכניס את אלוהים" פירושו להתחיל לתקן את מה ששבור, ליצור מקדש בלב.

במסגרת יהודית ליברלית, שלושת השבועות הללו הם הזמנה להביט מעבר לאבל היסטורי אל עבר אחריות אתית וקהילתית. מהן ה"חומות" שאנו מקימים סביב עצמנו - חומות של אדישות, נידוי או פחד? מי עומד בשערי האמפתיה שלנו?

כשם שהעיר העתיקה נפרצה, אנו נקראים לבחון את גבולותינו. האם הם מגנים עלינו או מבודדים אותנו? האם הם מגנים על הקדוש או שומרים עליו במפרץ?

ייתכן שלא נצום בדרך המסורתית או נוותר על מוזיקה וחגיגות - אך אנו יכולים לבחור לבלות את הזמן הזה בהקשבה עמוקה יותר, סולידריות עם הפגיעים ומחויבות לצדק. במילותיו של ישעיהו, קראו בתשעה באב: "למדו לעשות טוב, בקשו צדק, עזרו לעשוקים..." (ישעיהו א', 17).

למרות שהתקופה הזו מתחילה בעצב, היא בכל זאת נושאת בתוכה את זרעי התקווה. הנביא זכריה חזה עתיד שבו צומות תמוז ואב יהפכו לימי שמחה ושמחה (זכריה ח', יט). המסורת מעזה לדמיין שגם הפרקים האפלים ביותר ניתנים לכתיבה מחדש - באמצעות זיכרון, באמצעות תשובה, באמצעות אהבה.

הבעש"ט לימד שזיכרון הוא מעשה קדוש בפני עצמו. אין מדובר בהתעכבות על האבל, אלא בהפיכתו לנתיב של צמיחה. שלושת השבועות אינם עוסקים בייאוש, אלא במציאת משמעות בכאב ובמתן אפשרות לסדקים להפוך לערוצים לאור חדש.

מי ייתן וחודש תמוז זה יפתח לנו נתיב של בהירות וחמלה. מי ייתן וחומותינו יישברו בצורה הטובה ביותר - כדי שנוכל להכניס זה את זה ואת הנוכחות האלוהית שמחכה בשקט בצד השני.