נאום לציון 87 שנה לפוגרומים בנובמבר

ביום ראשון, 9 בנובמבר 2025, נערך בבית הכנסת דרזדן-נוישטאדט טקס אזכרה והרהור על עתידם של קורבנות פוגרומים בנובמבר. האירוע, פרי שיתוף פעולה בין Herz statt Hetze e.V. (לב במקום שנאה), הקהילה היהודית של דרזדן, ישיבת בשט דרזדן, האיגוד הממלכתי של קהילות ומוסדות יהודיים בסקסוניה, ובתמיכת מועצת מחוז נוישטאדט של העיר דרזדן, נכחו בו כ-210 איש. אנדרה לאנג נשא את הנאום המרגש הבא.

משתתפים יקרים, חברים יקרים,

למעשה, אפשר לומר שכבר נאמר הכל על היום הזה - יום השנה לליל הבדולח, שהחל בדרזדן בשנת 1938, לפני 87 שנים. ובכל זאת, שנה אחר שנה, עלינו להנציח, לזכור ולהזהיר.

היום אנו זוכרים את כל קורבנות הטרור הנאצי: היהודים, הסינטי והצוענים, הקומוניסטים, הסוציאל-דמוקרטים, אנשי האיגודים המקצועיים, ההומואים, הנכים, וגם את הנוצרים הישרים שהתנגדו. לעולם לא נשכח אתכם ואת סבלכם! אך אסור לנו ולא נשכח גם את העבריינים - האחראים ואת שותפיהם מרצון. עלינו לזכור גם את רוב הגרמנים שעמדו מנגד בזמן שהיהודים נרדפו.

אני מדבר אליכם היום כאנטי-פשיסט יהודי, חבר בקהילה היהודית, וכשותף ליוזמת "לב במקום שנאה" וידידי תחנת הרכבת הישנה בלייפציג. דרך גורל משפחתי בתקופת הנאצים, גם אני בין הנפגעים. אמי, הוריה ואחיה, יהודים הונגרים שחיו בברלין מתחילת המאה ה-20, הצליחו להימלט לגלות לפני 1938 - בין היתר בזכות דרכוניהם ההונגריים. אבי הצליח גם הוא להימלט למנצ'סטר לאחר ששוחרר מהכלא, אותו שירת במסגרת התנגדותו לנאצים כקומוניסט צעיר.

דודינו, דודותינו ובני דודינו שנותרו בהונגריה סבלו מגורל נורא. לאחר הפלישה הגרמנית במרץ 1944, כמעט חצי מיליון יהודים הונגרים גורשו למחנות השמדה ונרצחו שם תוך 54 ימים בלבד. בני משפחתנו נרצחו במחנות הריכוז אושוויץ וברגן-בלזן.

דודיה, דודותיה ובני דודיה של אמנו שנותרו בהונגריה סבלו מגורל נורא. הוריי - אמי הייתה הניצולה היחידה ממשפחתה היהודית - חזרו למזרח גרמניה עם אחותי ואותי לאחר השחרור על ידי בעלות הברית כדי לסייע בבניית גרמניה חדשה וטובה יותר. כל שאר ניצולי המשפחה, סבי וסבתי, דודותיי ודודיי, נותרו בגלות, משוכנעים שלעולם לא תהיה גרמניה אחרת וטובה יותר. דודתי תיאה, ששירתה בצבא הבריטי במהלך שחרור ברגן-בלזן, היגרה לארצות הברית עם בעלה, טייס מפציץ אמריקאי, לאחר החוויות הנוראיות שעברה שם.

אמי סיפרה לעתים קרובות סיפורים מתקופת גלותה באנגליה גם בגיל מבוגר. שם, היא הייתה חברה בנוער הגרמני החופשי (FDP), אשר - בניגוד למה שנכתב בגרמניה המזרחית - לא נוסד בשנת 1946 באזור הכיבוש הסובייטי (SBZ), אלא בשנת 1939 באנגליה על ידי מהגרים.

אבי ניהל שם קבוצת לימוד שהוקדשה לחקר הסוציאליזם המדעי. הספר הראשון שנתן לאמי היה "אישה וסוציאליזם" מאת אוגוסט בבל. רבים בקבוצה זו היו פליטים יהודים צעירים. ביניהם היו אלה שהיו חלק ממה שנקרא Kindertransports - ילדים שהצליחו לעזוב את גרמניה ברגע האחרון בשנת 1939, אך ללא הוריהם. קשה לדמיין מה קרה בתחנות הרכבת בברלין אז, כיצד הורים וילדים נפרדו זה מזה בלב שלם, ילדים שלעולם לא יראו שוב את הוריהם וסביהם.

במפגשים של המהגרים הצעירים, הם לא רק דנו בפוליטיקה, אלא גם צחקו, שרו, רקדו והעלו מחזות. באחת המחזות הללו, אמי גילמה ילדה מהגרת שזה עתה הגיעה לאנגליה וכתבה מכתב הביתה. אני רוצה לקרוא לכם היום את השיר הזה, אותו עדיין יכלה לדקלם בעל פה עד גיל 88, ואותו תמיד הציגה כעדות להיסטוריה בבתי הספר בדרזדן ובהויירסוורדה. שיר, כפי שאמרה, היה חלק מסיפור חייה:

אתמול הגעתי למנצ'סטר,

האנשים היו מאוד נחמדים.

תמיד הודיתי להם בנימוס,

ובשעה עשר הלכתי לישון.

שכבתי נוקשה כמו קרש,

הכל בתוכי הרגיש כל כך דק.

גרביים ותחתונית היו תלויים על הכיסא,

שנשארו מברלין.

כאן מותר לך ללכת על הדשא

— אפילו אם את יהודייה.

הגברת אומרת: בואי, ילדה, שחקי ורוצי.

התיישבתי דוממת,

הנחתי את ראשי בידיי,

וחשבתי על ברלין.

קרל, בנו של השוער, נפרד ממני אז.

"תשמרי על עצמך, ילדה, עד שאראה אותך שוב"

— הוא באמת העז לומר את זה.

אני יודעת על מה הילד חולם;

אבי קורא לזה גחמה.

ביום שבו הסיוט הנאצי ייגמר,

אני כל כך משתוקקת להיות שם,

למרות שאני יהודייה.

כאשר קארל והאחרים ישחררו את העיר

— זו תהיה ברלין שלי.

האם קרל והאחרים באמת שחררו את ברלין? לא! לא הברלינאים שחררו את עירם, אלא בעלות הברית.

והיום? האם זו באמת ברלין שלי שוב? – דרזדן שלי? – מולדתי?

האם חלומותיהם של הוריי התגשמו? הייתי אומר: כן ולא.

כן, הפשיזם הובס. יהודים השתתפו באופן פעיל במאבק נגדו – בין אם דודה תיאה בצבא הבריטי, מתנדבים יהודים במלחמת האזרחים הספרדית, או סטפן היים בצבא ארה"ב. יהודים ששירתו בצבא האדום גם סייעו לשחרר את הגרמנים מהפשיזם.

האם זו הסיבה שאנחנו מפסיקים לזכור היום? לא, כל עוד האנטישמיות, הגזענות והשנאה המשפחתית שוב במגמת עלייה בארצנו, משימתנו נותרה: לזכור, להזהיר ולפעול. ואם אני מדבר גם היום בשם הוריי המנוחים, אז אני רוצה לשתף את תשובתם לשאלה האם תקוותיהם התגשמו, מודגמת בשתי כותרות עיתונים עדכניות.

בעיתון Sächsische Zeitung, 8 בנובמבר 2025, נכתב בעמוד 1:

"יש להילחם באנטישמיות. ב-9 בנובמבר 1938, שנאת היהודים פרצה בליל פוגרום. כיום, האנטישמיות שוב במגמת עלייה בגרמניה. אסור לנו לאפשר זאת."

ובעמוד 10 באותו עיתון, בנוגע לסוזן דאגן, חברת סיעת AfD, שהיא, יש לציין, הסיעה החזקה ביותר במועצת העיר דרזדן:

"קריאה עם אנשי ימין - סוזן דאגן הייתה פעם מוכרת הספרים החשובה ביותר של דרזדן. אחר כך היא הפכה לפעילה פוליטית. כיום, עם יריד ספרים ימני בהאלה אן דר זאלה, היא השיגה את מטרתה."

יריד הספרים הזה – קשה להאמין, אני יודע – מתקיים היום, 9 בנובמבר. זה פשוט בלתי ייאמן!!! טוב שההורים שלי לא היו צריכים לחוות את זה.

אני שואל אתכם: למה כל הסיעות הדמוקרטיות במועצת העיר דרזדן ובפרלמנט הסקסוני של המדינה לא דוגלות יחד באיסור על ה-AfD?! מה עוד צריך לקרות לפני שמפלגה המסווגת כימין קיצונית מובהקת על ידי המשרד הפדרלי להגנת החוקה תאסר? האם אנחנו באמת רוצים לאפשר לנאצים לעלות שוב לשלטון דרך הפרלמנטים שלנו? כבר עברנו את כל זה ב-1933!

זה גורם לי לתהות: האם דרזדן, האם סקסוניה, האם גרמניה – עדיין המדינה שלי? האם זו המדינה הנכונה עבורי ועבור משפחתי? ואם לא, לאן עלינו ללכת?

נחזור לאנגליה, שם נרצחו לאחרונה שני יהודים מול בית הכנסת במנצ'סטר, עיר הולדתי?

או לארה"ב, שם גרה משפחתה של דודתי תיאה, ושם כיום פוליטיקאים כמו טראמפ ומאסק רוצים לבטל ערכים דמוקרטיים?

או לישראל, אשר מאז הקמתה בשנת 1948 נאלצה להגן על עצמה שוב ושוב מפני שכנותיה הערביות, ובמיוחד חיזבאללה מלבנון, חמאס בעזה או משטר הטרור האיראני?

שימו לב: איני אזרח ישראלי. אם הייתי, לעולם לא הייתי מצביע לנתניהו. הייתי נמנה עם מאות אלפי הישראלים היוצאים לרחובות מדי שבוע כדי לדרוש חופש ודמוקרטיה במדינתם. ברור: ההפצצה על רצועת עזה, שהרגה 40,000 בני אדם, כולל ילדים ואזרחים חפים מפשע, אינה גורמת לאף אחת מהבעיות. אבל: ב-7 באוקטובר 2023, חמאס רצח וחטף 1,300 צעירים, ילדים, נשים וקשישים. וגם זו דעתי האישית מאוד: כל מי שתומך כיום בקריאות כמו "שחררו את פלסטין - מהנהר ועד הים" מתיישר כיום עם אלו המטילים ספק בזכותה של ישראל להתקיים. זוהי אנטישמיות הקשורה לישראל, ואני דוחה אותה!

לפלסטינים, כמו לישראלים, יש זכות למדינה משלהם - לכן, עלינו לעבוד יחד למען פתרון שתי המדינות! וגם זה חלק מהאמת: מלבד המזרח התיכון, ישנם אנשים רבים באפריקה, דרום אמריקה והים התיכון עבורם עלינו וחייבים להראות סולידריות פעילה. בינינו היום חבריי אמריי, דורטה, ברברה וריטה, המעורבים ב[שם הארגון] במשך שנים. משימת סילייף למען פליטים, ללא קשר ללאומיותם, מוצאם האתני או דתם. זוהי סולידריות בפעולה - תודה לכולכם על כך!

וכן, אני משוכנע שאם יהיה צורך, הם יגנו עליי ועל משפחתי מפני האנטישמים, הקיצונים הימניים והגזענים המתעוררים. זו הסיבה שאני נשאר כאן עם משפחתי - כי אתם קיימים, כולכם שנמצאים כאן הערב, וכי שווה להילחם יחד.

תודה רבה! תודה שהקשבתם לי כל כך הרבה זמן - פשוט הייתי חייב לומר את זה היום. אתה לא חייב להסכים עם כל מה שאמרתי, אבל אני מקווה שאנחנו מסכימים על הנקודות העיקריות.