„בוא, לעורר את השלום...“

דרשה לטקס הסיום האקומני של עשור השלום בכנסיית לותר ברדבול ב-19 בנובמבר 2025

קהילה יקרה, חברים יקרים,

התכנסנו היום בסיום עשור השלום האקומני, ביום שבסקסוניה מוקדש באופן מסורתי להתבוננות פנימית, לתשובה ולחשבון נפש. יום טוב לדבר על שלום. יום טוב לעורר שלום.

כותרת התפילה הזו היא: "בואו, נעורר את השלום..." זה נשמע כאילו השלום אינו מוכן, כאילו הוא משהו שישן, קבור, נשכח. משהו שאנשים לפעמים כבר לא מרגישים בתוכם. משהו שצריך לעורר. ואכן: שלום הוא אף פעם לא דבר מובן מאליו. שלום הוא אף פעם לא דבר פשוט. שלום הוא תמיד משימה.

במסורת היהודית אנו קוראים השבוע את פרשת תולדות, סיפורם של יצחק ורבקה, עשו ויעקב. זה לא סיפור פשוט. זה סיפור משפחתי מלא מתח, תחרות, פגיעה. שני אחים שלא מצליחים להסתדר זה עם זה. אב שאוהב את האחד. אם שאוהבת את האחר.

במבט ראשון, תולדות הוא הכל חוץ מסיפור של שלום. ובכל זאת, יש בו תמונה עמוקה של האתגר שאנו חיים איתו גם היום: כמה קשה השלום, כשאנשים חיים זה לצד זה, כשאמון הולך ופוחת, כשאנשים לא מספרים את הסיפורים בכנות, כשאנשים מעבירים סכסוכים ישנים כמו ירושה.

ואז יש בפרשה פרק קטן, שלעתים קרובות מתעלמים ממנו: יצחק עובר לארץ פלשתים וחופר מחדש את הבארות הישנות של אביו אברהם, בארות שנסתמו ונקברו. החכמים שואלים: מדוע התורה מספרת זאת? מה מעניין אותנו בכמה בארות מלאות חול?

על פי תורת החסידות, חפירת בארות משמשת כמטאפורה לחיפוש האבות אחר האלוהי, כלומר אחר מים במציאות החומרית, כלומר באדמה. אברהם זכה לפגוש את אלוהים בעולם, כלומר מים, אך לאחר מותו נחסם הדרך הזו. יצחק נאלץ לחזור בדרכו של אביו ולחפש מים כדי להשיג את ההארה שהייתה מנת חלקו של אביו. הפלשתים סגרו את הבארות, מכיוון שהכירו רק את המציאות החומרית. חפירת הבארות על ידי יצחק מסמלת את מאמציו לחזור בדרכו של אביו. במקביל לחזרתו לדרך אביו אברהם, יצחק חפר בארות אחרות, כלומר גילה דרכים נוספות לשרת את אלוהים, בהתאם לטבעו הייחודי ולאופיו. המוסר השכל של הסיפור הוא שכל אחד צריך לחפור את הבאר שלו, כלומר למצוא את הדרך המתאימה לו לשרת את אלוהים, בהתאם לטבעו הייחודי ולאופיו.

יצחק נאלץ לחפור בארות שלוש פעמים. בשתי הפעמים הראשונות הפלשתים רבו איתו על הבארות, ורק בפעם השלישית הוא הצליח ליהנות מהמים בשלווה. בארות אלה מסמלות שלום. שלום לא נוצר על ידי יצירת דברים חדשים מהאדמה. שלום נוצר על ידי חשיפת הישן, הסרת החסמים, והבאת הדחוקים אל האור. שלום נוצר כאשר מחפשים מתחת לפני השטח ומוצאים את המים המעניקים חיים.

אולי זו תמונה של עולמנו, שבו לעתים קרובות מדי אנו רואים רק את הסכסוכים, את האלימות, את הצעקות, את הכותרות. אך עמוק מתחת זורמים מים אחרים: היכולת של האדם לטוב, למפגש, להבנה הדדית.

יש לעורר את השלום, כפי שיצחק מעורר את הבארות על ידי פתיחתן מחדש.

בחסידות יש דימוי מפורסם: בכל אדם בוערת ניצוץ קטן של הנצח. הוא יכול להיות קבור, מוסתר, נשכח, אך הוא לעולם לא נכבה.

רבי נחמן מברסלב אמר: "חפש בכל אדם נקודה קטנה של טוב. וכאשר תמצא אותה, היא תצמח". אולי תמונה זו היא המקבילה הרוחנית לבארות התורה. גם בעולם יש ניצוץ זה. גם בתוכנו. לפעמים היא רדומה. לפעמים היא נראית ככבויה. אך היא קיימת, וניתן לעורר אותה. השלום מתחיל במקום שבו אנו רואים את הניצוץ באחר. גם במקום שבו איננו רוצים לראות אותו מיד. גם במקום שבו ההיסטוריה קשה. גם במקום שבו היחסים נראים שבורים, כמו בין יעקב לעשו.

לפני מספר שבועות, הייתה לנו כאן בכנסייה הזדמנות מיוחדת להשתתף יחד בפרויקט הקרוב מאוד לליבי: כתיבת תורה חדשה לדרזדן. רבים מכם כתבו אות בעצמכם או תמכו באות. ויש לנו כאן תערוכה, המסתיימת היום, שבה יכולנו להראות כיצד נוצרת התורה, אות אחר אות, קטע אחר קטע. בזוהר נאמר: לכל נשמה בישראל יש אות בתורה. וכשם שאות אחת חסרה או פגומה יכולה להפוך את כל התורה לבלתי כשרה, כך קרע אחד ביחסים בין בני אדם יכול לפגוע בקהילה שלמה.

אבל גם להפך: כאשר קהילה מתאגדת כדי לכתוב אותיות, נוצר משהו מרפא. נוצר קשר. נוצר אמון הדדי. נוצר שלום. העובדה שתהליך זה, כתיבת טקסט קדוש יהודי, התאפשר בכנסייה פרוטסטנטית, בלב סקסוניה, הייתה סימן בפני עצמו. מעיין שנפתח מחדש. ניצוץ שהתעורר.

ברצוני להודות לכולכם בשם הקהילה היהודית.

תודה מיוחדת לחברינו הכומר כריסטוף היינצה ואכים אליקר, שהפכו את זה לאפשרי. שיתוף פעולה זה מראה: שלום אפשרי כאשר אנשים פותחים זה לזה מרחבים.

אנו חיים בתקופה שבה מלחמות שוב בוערות, שבה השנאה גוברת, שבה יהודים גם בגרמניה שוב מפחדים להראות את עצמם. זו תקופה שבה רבים חשים שהשלום באמת ישן: שינה עמוקה, כבדה, אולי עמוקה מדי.

אך עשור השלום הזה מזכיר לנו: אפשר לעורר את השלום. יש לעורר את השלום. לא רק במילים גדולות. לא רק בתוכניות פוליטיות. אלא בצעדים קטנים, קונקרטיים, עקביים:

• על ידי התבוננות בפצעי העבר,

• על ידי חשיפת הבארות,

• על ידי זיהוי הניצוץ שבאחר,

• על ידי הקשבה זה לזה,

• על ידי פעולה משותפת.

הסיפור של יעקב ועשו לא מסתיים בעוינות. לאחר שנים רבות, הם נפגשים שוב. יעקב מפחד. הוא מצפה לנקמה. הוא מצפה לעימות. אך עשו נופל על צווארו. ויעקב אומר את אחד המשפטים היפים ביותר בתורה כולה: "לראות את פניך זה כמו לראות את פני אלוהים". זהו שלום. לא שכחת העבר. אלא התגברות על הפחד. מציאת ניצוץ האלוהים באחר.

קהילה יקרה,

היום אנו קוראים יחד: "בואו, נעורר את השלום..." יהי לנו האומץ לחשוף מחדש את הבארות. יהי לנו האומץ לזהות את הניצוץ באחר. מי ייתן ונהיה כאן ברדבול, בדרזדן, בסקסוניה, בגרמניה, בכל העולם, אנשים שלא רק מייחלים לשלום, אלא גם מעוררים אותו. כי שלום אינו מצב. שלום הוא ייעוד. משימה. דרך. ודרך זו אנו יכולים ללכת רק יחד.